חלון ראווה: עיישה | | 4 באפריל 2012
החיבור בין יעל (עיישה) בוני לביני התחיל בביקור בחנות שלה, עיישה, ביפו. בוני מביאה ממרוקו אמנות עכשווית לצד פריטים שטמונה בם מסורת צפון-אפריקאית בת שנים. את הסיפורים של הפריטים האלה ואת הרוח הייחודית של מרוקו היא מביאה לגלריה שלה ביפו, שאליה היא קשורה בקשר עמוק שהוא הרבה מעבר לקשר של בעלות או מסחר. אני הכרתי את יעל-עיישה דרך הגלריה – כמעצבת, אני תמיד מחפשת גלריות וחנויות קונספט ייחודיות שמאפשרות לי ללקט פריטים – וכך נחשפתי לסיפור המרתק שלה, שבהחלט ראוי ל"חלון ראווה" משל עצמו.
מתי ידעת שאת רוצה לפתוח גלריה?
הגעתי למרוקו לטיול שורשים עם אבי, המפגש היה מאוד חזק עבורי. הרגשתי שהסיפור שלי עם המקום הזה לא נגמר. חזרתי שוב למרוקו לטיול ופשוט התחלתי לקנות פריטים שהיו מיוחדים בעייני. בזמנו לא ידעתי מה אני הולכת לעשות עם הפריטים. כשהגעתי לארץ רציתי לחזור לשורשים ולחקור את מרוקו במטרה ליצור משהו וכך נולדה עיישה .
מאיפה מגיע השם הזה, עיישה?
כל ההתעסקות שלי בשם היתה חלק מהמסע הרוחני שעברתי ועדיין עוברת, אני מאמינה שקיבלתי מסרים לגבי השם ואפילו הוספתי אותו לתעודת הזהות. הפירוש המילולי של המילה "עיישה" הוא חיים. היה לי חשוב לקרוא לחנות על שם של אישה שבעיני רוחי פגשה במסעותיה נשים מיוחדות ודרכן רצתה לשבור את הסטיגמות של הנשים במרוקו. במרוקו נפתחות דלתות בפניי בזכות השם הזה, ומכיוון שאני מדברת ערבית בזכות הסבתא שלי זה מאוד מקל על ההתנהלות.
למעלה ולמטה: סטיילינג של אורנה מזור, צילום של אורי נבות. צילום אמצעי: זיו שדה.
איך הסביבה הגיבה לשינוי הזה? ולמה החלטת לפתוח את החנות דווקא כאן, ביפו?
אבא שלי מאוד גאה בי, הילדים הפכו לשותפים בדרך, הם תומכים ועובדים איתי. הסביבה מאוד מפרגנת. בכלל, אני מרגישה שנותנים יד למי שהולך אחרי החלומות שלו. חיפשתי לוקיישן, אני גרה במושב צור משה ורציתי להגיע למרכז, האינטואציות לקחו אותי ליפו, אהבתי את הסימטאות המיוחדות ויפו התאימה לי לסיפור של עיישה, מצאתי חלל מוזנח שהפכתי אותו לבית וגלריה קסומה בעזרת האדריכל עגנון גרנות. שמרנו על החלל העתיק, מבנה לשימור שנתנו לו נגיעות עכשוויות . עגנון דיבר את השפה שלי וידע לחבור לחלום שלי, הוא נתן למקום תחושה של בית עם השילוב של העץ והאבן .
מה מיוחד במוצרים שלך- מאיזה מקום את מתחברת אליהם ומה את חושבת שגורם לאנשים אחרים להתחבר אליהם?
חפצים יש לכולם, אבל מה שמעניין בחפצים זה הסיפורים; אני מלקטת את הסיפורים מהאנשים במרוקו וברחבי המגרב. יש פריטים בחנות – חלק גדול מהם, למעשה – שהם יחידים במינם בעולם. יש בצפון אפריקה אוצר ענק. יש צבעוניות מקסימה שאני מתחברת אליה מיד, יש את אומנים עם סיפור משלהם וזה משפיע עליי בבחירת הפריטים.
שנים של נסיעות ברחבי המגרב הביאו לגיבוש הקו של המקום, מה שהתחיל בטיול שורשים הפך לאוסף פריטים המיוצרים בידי אמנים ואומניות ממרוקו עבור בוני בלבד. מדובר בשילוב בין אומנויות ושיטות ייצור עתיקות לבין עיצוב מודרני, טכניקות מסורתיות של אריגה, רקמה, קדרות, קליעה וריקוע שנשזרות ומייצרות בשילוב סגנון מודרני עם נגיעות אוריינטליות שיוצרות שפה חדשה: מצעים מכותנה מצרית בשיבוץ רקמה בעבודת יד, כלי חרס צבועים בגון אחיד ובמגוון צבעים, שולחנות שיש ופסיפס, פופים וכריות שיכולים להשתלב במגוון סגנונות עיצובים, לא רק כאלה שנראים בהכרח אתניים.
מלבד הצד המכירתי, מה עוד כלול בסדר היום שלך?
הגלריה מארחת קבוצות שבאות לשמוע את סיפור המסע שלי, וגם את הסיפור של האומנות והאומנים המרוקאים שפגשתי במהלך השנים. מאוד חשוב לי להעביר הלאה את המסר של האמנות הנשית וההעצמה דרכה, ואני נהנית לארח כאן קבוצות כמעט מדי יום.
מהו תהליך העבודה שלך?
בכל פעם אני בונה קולקציה שיש לה איזשהו קו עיצובי וצבעים משותפים. לאחר מכן אני פונה לאומנים ולבעלי המלאכה שלי במרוקו, כל אחד לפי עיסוקו, כדי להביא את הקולקציה הזו לפועל.
לכל עיר במרוקו יש את ההתמחות שלה, מספרת לי יעל. את העורות צובעים בעיר פאס , רפייה – קולעים לה בעיר אחרת, שטיחים ונאדות הם ההתמחות של הברברים, במרקש יש ריכוז של אומנים עכשוויים שיוצרים עבורה קו של כלים שנראים מודרניים לחלוטין ויש להם קריצה אורינטלית של ישן וחדש. היא מנסה לשמר את המסורת ובכך ליצור משהו מעניין ושונה. חשוב לה להביא סוג של מלאכות היד המרוקאיות ולהתחבר לאיכויות הקסומות והפשוטות של היוצרים.
"בכל פעם שאני בוחרת קולקציה אני עוברת מין מסע רוחני, הרגעים המרגשים מבחינתי הם המדריכים שהיקום שולח לי בכל פעם מחדש, כאילו אישור מלמעלה שהדרך והבחירה נכונים, ובכל נסיעה נפתח בפניי משהו חדש, כמו סוד שמתגלה."
למעלה: צילום של זיו שדה. למטה: צילום של שי אדם.
האם יש אתגרים מיוחדים שאת נאלצת להתמודד איתם מאז פתחת את הגלריה?
האתגר הגדול שלי היא ללמוד להיפרד מחפצים, לרגש את האנשים שמגיעם אליי ולכן אני מחדשת את הקולקציות כמה פעמים בשנה, אני חווה פרגון אדיר מהקולגות שלי ומהאנשים שנכנסים לחנות . נפגשתי, למשל, עם אורלי רובינזון כשכתבה את הספר שלה "עיצוב מבראשית", והרגשתי שאורלי התחברה לפריטים גם מבחינת התוכן. הספר שלה מדבר על סיפורי התנ"ך וכשחלק מהפריטים של עיישה נכנסו לספר, זה היה פרגון גדול מבחינתי .
יש פריט בגלריה שאת אוהבת במיוחד?
קשה לבחור פריט אחד מתוך הרבים שנמצאים כאן, אבל יש אישה אחת שרוקמת עבורי את רוב מוצרי הטקסטיל ונפשי נקשרה בנפשה. קוראים לה נייזה, והיא אישה מוסלמית שלמרות מחלתה מנהלת מפעל קטן בו יושבות מספר נשים יחד ורוקמות ומפרנסות משפחות שלמות, נשים אלה הן סמל בעייני לצניעות וחריצות ואני אוהבת אותן בכל ליבי.
הבחירה של יעל מעוררת השראה בעיניי. לו הייתי צריכה לבחור בפריט אחד מתוך הגלריה, הייתי בוחרת במעצורי הדלת. במבט ראשון הם נראים כמו כדור בד חביב שלא ברור מה תפקידו. העיצוב המקסים שלהם, שילוב של ערבסק מתכתי עם מגוון בדים בגוונים שונים, והעובדה שניתן להשתמש בהם ביצירתיות, לדוגמה כפריט דקורטיבי תלוי או אפילו בארון ספרים שיכניס צבע ועניין לבית, שבתה את ליבי. בדיוק כמו יעל והגלריה המקסימה שלה. עיישה, יפת 12 (סמטת החלפנים), יפו.
זאת באמת חנות מיוחדת במינה, אני חושבת שהחיבור של יעל למקורות ניכר באווירה ובעיצוב החנות.
אני מסכימה איתך לגמרי!
[…] מה למחוק, נזכרתי בכל כך הרבה מקומות, אירועים, חדרים ומפגשים מעוררי השראה וזכרונות. בחלק מהמקרים לא הבנתי איך עבר […]
[…] ביקור סטודיו – בוטיק עיישה ביפו (שנסגר מאז, אבל לטובת הנוסטלגיה) […]